סופם של הסיילונים
סדרת המדע הבדיוני "באטלסטר גלקטיקה" מגיעה לסוף דרכה ומישל דור משחרר אנחת רווחה בסיומו של מסע בן ארבע שנים. אז למה הוא חושב שזו הסדרה הטובה ביותר שראה מימיו?
את הגרסה המקורית של "באטלסטאר גלקטיקה" ראיתי עוד כילד בשלהי שנות ה-70. לפני ארבע שנים בישרו לי על שובה בגרסה המחודשת. בתחילה לא רציתי להתמסר לעוד סדרת מדע בדיוני, אבל לאחר אינספור הפצרות ואיומים מצד חברים ששיכנעו אותי שכאן אין חייזרים, לייזרים, או "שגר אותי למעלה, סקוטי" – ישבתי, והתמכרתי.
למי שלא מכיר, "באטלסטאר גלקטיקה" מתחילה לאחר מתקפה גרעינית על קפריקה, כוכב הבית של גיבוריה. בחלל נותרים כ-40 אלף ניצולים, ככל הנראה שרידי המין האנושי, ומתברר שאת התקיפה ביצעו מכונות מתוחכמות שנוצרו בידי אותם בני אדם. הסדרה עוקבת אחרי המלחמה העקובה מדם שמתרחשת בין המכונות ובני האנוש, כשכל מה שהאחרונים רוצים לעשות זה לשרוד על כוכב חדש הקרוי "כדור הארץ", אותו הם מחפשים בייאוש כשמכל עבר מנסים להשמידם.
אז למה הסדרה הזו, על ארבע עונותיה, כל כך הצליחה? ישנן כמה סיבות לכך. ראשית ישנו אלמנט ההפתעה, הקיים בסדרה מהרגע הראשון ועד הפרק האחרון והבעייתי. כיוון שה"סיילונים" (המכונות הרעות, ונא לא להשתמש במילה "רובוטים") נראים ממש כמוני וכמוך – אין לאיש בקרב הניצולים שמץ של מושג מי הוא בן אנוש ומי מכונה. חלק מהסיילונים כלל לא מודעים לעובדה שהם למעשה מכונות, ומתפקדים על הספינה בשלל תפקידים.
בשלב מסוים הם יופעלו מרחוק ויעוטו על עמיתיהם מזה שנים כדי לחסלם: בעל יכול לרצוח את אשתו, טייס את איש הצוות שלו, חייל את מפקדו, ובקיצור – שמח על הספינה. התוצאה הישירה היא השאלה שעולה בסוף כל פרק: "תגיד, נראה לך שהיא/הוא סיילון/ית?" ועד שמתגלים כל הסיילונים הללו, הנשמה יוצאת.
בשנים האחרונות היינו עדים לסדרות מופת רבות שמאבדות מומנטום. זה קרה עם "אבודים", "גיבורים" ועוד סדרות רבות שפשוט הפסיקו לייצר עניין. במקרה של "באטלסטר גאלקטיקה", המצב שונה בתכלית: הפרקים הולכים ומתקדמים ללא קמצוץ של ירידה באיכות. כוחו של הסיפור נשמר למעשה כמעט עד הרגע האחרון, והכתיבה המשובחת היא ללא ספק אחד האלמנטים הבולטים שהפכו את הסדרה למוצלחת כל כך. לא פעם ולא פעמיים מצאתי עצמי יושב למשך שעה ולעיתים שעתיים אחרי הצפייה, מנסה להפנים את כל אשר ראיתי.
צוות הסדרה ואולמוס (עומד ראשון משמאל). מפקד של גרוטאה מעופפת
התפקיד הראשי בסדרה ניתן לשחקן אדוארד ג'יימס אולמוס, הזכור לקשישים יותר כג'יימס קסטילו מ"מיאמי וייס". אולמוס מגלם כאן במשחק נדיר את האדמירל וויליאם אדאמה – שועל קרבות ותיק שיוצא יחד עם הספינה הוותיקה שלו לגמלאות – כשלמעשה הוא מפקד על גרוטאה מעופפת המשמשת כמוזיאון. סוג של יעקב טרנר, רק הרבה יותר סקסי.
לאחר התקיפה על כוכב האם, הדמות של אדאמה הופכת בבת אחת ממחדד עפרונות משועמם למפקד הבכיר ביותר בצי ששרד, מהסיבה הפשוטה שכל השאר הקצינים הבכירים חוסלו. גם ספינותיהם נמחקו, ופתאום על המוזיאון שלו לשמש כחוד החלוץ של כוח קטן ומבוהל.
לאורך כל הסדרה, אי אפשר שלא להתרשם מיכולותיו של אדאמה לשלוט באוסף מוזר של אזרחים וחיילים שעברו טראומה נוראית. גם אדאמה עצמו חווה משברים נוראיים: הוא מאבד קרובי משפחה, בוכה, מקיא, משתכר, מכה, נכנס עם בנו לזירת אגרוף בכדי להוכיח מי הבוס ועושה כמעט כל דבר שיעזור לגבש את הצי המתפרק. לא יזיק אם כמה קצינים בכירים בצה"ל יצפו בסדרה וילמדו פיקוד ראוי מהו. ובכלל, האיום הקיומי המתמיד על הקבוצה האומללה הזו קצת מזכיר אותנו.
בסדרה שורה ארוכה של שחקנים, שחלקם מופיעים זו הפעם ראשונה בתפקידים ראשיים. רובם ככולם מפגינים יכולות משחק מרשימות, כשהנקודה הכי מעניינת היא שכיוון שהמכונות יצרו סיילונים במספר דגמים מצומצם – מכל דגם מאות ואלפי עותקים זהים עם דפוסי אופי שונים – שחקנים נאלצים להחליף דמויות בפרקים שונים.
"לעתים מדובר בארבע-חמש דמויות שונות שאתה משחק בפרק אחד"