תם פרק רכיבת השטח בחיי

צלע סדוקה ואולי שבורה. אופנוע פצוע קל. מצד שני תחושת למידה אדירה של יכולות האופנוע. אז למה אני חוזר לכביש ונפרד מהשטח? הנה התובנות.

את עולם הרכיבה הכרתי לפני כשנתיים. התמזל מזלי ונתבקשתי להכין סדרה של כתבות על טיפים לנהיגה יחד עם המאסטרו גידי פרדר. האמת שזו היתה מטלה שדרשה ממני להוציא רשיון נהיגה ולהתחיל להבין מה לכל הרוחות עושים עם שני גלגלים על הכביש.

התאהבתי. היכולת לשלוט במכונה המופלאה הזו ולנוע ממקום למקום הפכה את עצם הנסיעה לחוויה יוצאת דופן, כאשר כל שבוע יצאתי נשכר (כלכלית ומנטלית) מגידי שלימד אותי את כל מה שאני יודע כיום: החל בציוד, דרך בלימות ועד למצבי חרום שאת כולם ניתן לראות בסדרת הכתבות שהעשירו את עולמי.

נקודת השיא שלי היתה לא מזמן כאשר צפיתי במירוץ ה"מוטו גי פי" וראיתי את המנצח טופח על האופנוע ממש כאילו היה ייצור חי בעל פרסותו.

אז הבנתי: יש לי שותף לחיים. השותף הזה אחראי לשמור אותי בחיים ואני צריך להשקיע בו את כל כולי כדי לשמור עליו ועל המכלולים שלו, הרבה מעבר למחשבה שיש להאביס אותו בדלק ושמן ( במקרה של שתי הפעימות שהיה לי)

הימים עברו, הרשיונות השתדרגו, סדקנו כמה צלעות בתאונה בסיבוב שנקרא על שמי בנחשונים ז"ל , וככל שהזמן התקדם כך גם עלו כוחות הסוס שנשאו אותי קדימה.

פתאום גיליתי כי אתה כבר לא ה"טרף" על הכביש אלא סוג של מוביל, שכל מה שאתה רואה לפניך הופך לאחר שניות לזיכרון נשכח במראות הצד.

הרכיבה למצדה היתה אירוע מכונן. החוויה הזו גילתה לי שיש אנשים כמוני שהפכו את האופנוע לדרך חיים ואין מאושר מהם. ממש "בונדינג" אמיתי.

סטפן, האיש המהיר בארץ בכבישי סדום ערד לימד אותי "לקחת קווים" נכונים שוב ושוב ושוב ושהמהירות היא האוייב הכי גדול שניתן לעלות על הדעת. צריך ללכת כמו שצריך לפני שחושבים בכלל להתחיל בריצה קלה.

ואז הגיע השטח.

האמת שמהרגע הראשון תהו כל חברי מדוע האופנוע מאובזר כאילו שמחר אני יוצא לראלי הפרעונים וכל מה שעשיתי הוא למעשה מסיבת פורים שלעולם לא תתקיים.

הרגשתי כמו אדיוט. יש לי אופנוע מאובזר וסתם זרקתי כסף? יאללה! בוא נראה מה הוא יודע הגרמני הזה.

התחלתי ללמוד איך מתמודדים עם הדבר הזה שקוראים לו "שטח", האמת היא שהשיעור הראשון היה על KTM שקצות אצבעותי בקושי הגיעו לקרקע וכל עצירה לוותה בתפילה ששוב לא ניפול.

נקודת המפנה היתה הטיול עם חברים ל"אגם הנעלם" . ההגעה אפשרית רק עם 4×4 או אופנועי שטח. כבר בירידה הראשונה החלטתי לבלום כפי שאני עושה בכביש כשדבר הבא היה לראות שמיים כחולים המוסתרים עם האופנוע המונח עלי שגרגר די בזעם.

החברים שעטו לעברי כאשר הראשון שהגיע צעק "אוי ואבוי". הנחתי שנפצעתי במקום שמערכת העצבים עדיין לא שידרה ורק מילמלתי לעברו "תגיד לי כמה זה חמור".

התשובה היתה: "נשרטו לך המיגונים של האופנוע!"

תנסו אתם לצחוק כשמאתיים קילו מונחים עליכם. האמת שדי הצלחתי.

בסוף הגענו לנחל וגם שבנו בשלום וההחלטה היתה ללמוד איך לכל הרוחות מתמודדים עם אמא אדמה כשאתה רוצה להגיע מנקודה אחת לשנייה.

שלא תבינו, אני עד היום לא מבין את המשוגעים שיורדים מכביש שש כדי לבוסס קצת בבוץ ואז לחזור הביתה, אבל ההפרדה הברורה קיבלה צורה: יש רוכבי שטח ויש רוכבי כביש.

טל שביט, אלי פנגס, וגידי פרדר כולם מחזיקים בדעה (חוץ מאחד)  שרוכב טוב על הכביש חייב לדעת את הבסיס של רכיבת שטח, וזאת החלטתי לעשות היום וטוב שכך.

זיו כרמי והתובנות הסופיות

"אם אתה רוצה ללמוד לך לזיו כרמי" שלח אותי סטפן לקורס אחד על אחד. "מה שאתה תלמד אצלו בכמה שעות לא תלמד גם בעשרה קורסים" – וזה בדיוק מה שקרה היום. לטוב ולרע.

הטוב

למדתי כיצד רוכבים בעמידה, מהו משולש הידיים, כמה חשובה עבודת האגן כמטוטלת מאזנת, איך המצערת היא החבר הכי טוב שלך, כמה חשוב להגיע למושב המורכב בבלימת חרום והכי מדהים – איך לעזעזל חוצים את החול הזה שזכה לכינוי "דשדש".

פתאום אמא אדמה לא מאיימת, הכורכר והאבק ממלאים אותך בתחושה נהדרת שהאופנוע הזה יכול לעשות כל דבר, ואנו הרוכבים רק מפריעים לו, כיצד רוכבים בשבילים, בכורכר וכמה העולם הזה ממלא אותך בהבנה שחוסר אחיזה טוטאלי הם אותו בסיס שהאגדות החיות והמתות תיארו.

הרע

נפילה אחרי נפילה אחרי נפילה וארגז אחורי המתמלא בחלקי פלסטיק שבורים הביאו אותי למסקנה החד משמעית: אמנם טוב לדעת את הבסיס הזה וכמות המידע שמילאה את תאי המוח המנוונים שלי לא נתפסת כך שבסופו של יום מתיש והאיום הזה של דרך לא דרך הפך למשהו שהוא אתגר ולא מחסום.

ההקלדה שלי מלווה בכאבים. לא כאלה שאתה מחפש את המבט המרחם של האישה ורוצה רק לישון חצי יום, אלא סוג של תזכורת – "בכביש נהרגים, בשטח נפצעים".

האמת שאני שמח שכואב לי כי הבנתי שהמדובר על אתגר שאני לא רוצה יותר להכיר מעבר לדרך קיצור פה ושם ואולי אם תגיע אותה רעידת אדמה ואני אאלץ למלט את נפשי מרמת השרון אוכל לעשות זאת. במחשבה שנייה יש משפחה אז הדוגמה הזו מטומטמת לחלוטין.

המסקנה שלי ברורה: למדתי כיצד צועדים בשטח. אמנם צעדיו הראשונים של תינוק מגודל אבל בכל זאת צעדים שמקדמים אותך. למדתי כיצד לצאת מהתחפרות מה שהיה עוזר לי בחורף וכיצד לא נותנים לאופנוע ליפול בעלייה ועוד עשרות "טיפים" מדהימים.

אבל זהו. עשיתי הכרות עם העולם הזה אבל זה הספיק לי. התחושה של הכביש המפנק שאתה גומע אותו בזוויות מטורפות ובמהירויות מטורפות עוד יותר זה אני. מה לעשות. אני רוכב כביש. נקודה.

בשורה התחתונה מעולם לא רכבתי בצורה כזו בכביש כפי שעשיתי היום בדרך הביתה. התובנות של השטח חלחלו במהירות ותורגמו למצערת שנסחטה עד תום כאשר השליטה הוכיחה לי ללא ספק שארבעת השעות הממוקדות היום עשו את עבודתן נאמנה.

למדתי את הבסיס של הבסיס וכוס האושר עלתה מבחינתי על גדותיה. עכשיו אני יודע המון שלא ידעתי בעבר אבל לחזור לשטח כבר לא אחזור. אולי כי בגיל חמישים האנדרנלין שלי מגיע מהאספלט השחור או אולי מהצד השני היה זה המאמץ הפיזי והנפילות המרובות שהעידו שאבק בוץ חול ויזע הם לא בשבילי. אני מבחינתי השגתי את היעד שלי – אני יודע לחצות "דש דש" (רק ישר, בסיבובים בטוח אפול כמו "נחום תקום" ) והנצחון הקטן הזה עשה אותי מאושר כפי שלא הייתי זמו רב.

מחזיר את מגפי ה" Tech 8 ליאן (תודה) וגם את מגן הצוואר (שוב תודה) אבל כפי שכתב לי אלי הבריטי:

"שמח לשמוע שרק סדקת צלע, אצלי השיעור הסתיים הרבה יותר גרוע"

אז השיעור נגמר ואני מאושר

תודה למורים המעשים והמנטליים שהשקיעו בי את הטוב שבהם אבל ממש סליחה, זה לא בשבילי.

נתראה על כביש שש חברים

מישל