כך שינתה הטיסה המתוכננת מעל משולש ברמודה את היחס של מישל דור למכונאים. וגם: איך אתם בחרתם את המוסכניק שלכם? רגע לפני שחוזרים לרכוב מפקידים את האופנוע במוסך
בשרותי הצבאי הייתי איש צוות קרקע בטייסת 253 שהפעילה בשעתו את מטוסי ה-F16 הראשונים של חיל האוויר מבסיס רמון. שם נדבקתי בחיידק הטיסה. בשנת 1988, כשנתיים לאחר סיום השירות, המראתי אל אחד מבתי הספר הטובים ביותר לטיסה בארצות הברית, בפורט לודרדייל שבפלורידה.
הקורס ארך שנתיים מפרכות שבמהלכן רכשתי אנגלית ברמה גבוהה מאוד, עברתי מבחן בגרות, ויצאתי למסע הכשרה ארוך שהחל ברישיון טיס פרטי, דרך רישיונות לטיסת מכשירים, רישיון מסחרי, ולבסוף לשלב הקשה ביותר: הכשרה והסמכה כמדריך טיסה על מטוסים חד ודו מנועיים. זה, ללא צל של ספק, היה האתגר הקשה אך המתגמל ביותר שחוויתי אי פעם בחיי.
לאחר כל זאת החלטתי לחגוג את סיום הקורס בשכירת מטוס וטיסה אל קי ווסט שבדרום פלורידה. מדובר בטיסה לא פשוטה מעל הים, בתוך "משולש ברמודה" ומחוץ לכיסוי המכ"ם. למען האמת זאת הייתה משימה די קיצונית עבורי מפני שאנחנו מדברים על שנת 1990, מערכת ה-GPS עדיין נשמרה בקפדנות על-ידי ועבור הצבא האמריקני, ובססנה החד מנועית לא היו אפילו "מפות זזות" אלא בסך הכל מערכת ניווט פרימיטיבית שנקראה בשעתו VOR. הנחמה היחידה הייתה מפת טיסה מנייר ולצידה מכשיר קשר למקרה חרום ומצופים לנטישה בים.
אבל הלקח הכי חשוב שלמדתי באותה טיסה, שלכבודו אני משתף כאן את הסיפור הזה, הוא שמעבר ליכולות ההטסה שלך (ולהשגחה האישית של החבר הדמיוני), חייך מופקדים בידיו של המכונאי שלך. כך למדתי את הלקח הזה.
באותה טיסת כיף התמזל מזלי. הטמעת לימודי הטייס המסחריים גרמה לי לחרוג מעבר למה שנדרש מכל טייס עם רישיון טיס פרטי, ומתוך הרגל הצצתי אל מתחת למכסה המנוע. ברגע שבו האירה אלומת הפנס שלי את קרבי תא המנוע חשכו עיניי: מלאך המוות נחשף בפני במלוא הדרו כשהוא מחזיק בחרמש ומחייך מאוזן לאוזן.
לצד המנוע רבצו מברג ענק, מפתח שוודי, חוטי אבטחה, וארגז כלים. כל זה לצד מערכת שאמורה להחזיק אותי ואת בת לווייתי באוויר מעל אזור שרבים לא חזרו ממנו. לאחר שהתאוששתי קראתי לפקח הרחבה, ועד היום אני זוכר את הדם שאזל מפניו כמו גם את המנהל שלו, שכמעט חטף שבץ.
אופנועים שעליהם אנחנו רוכבים אולי מגלים מעט יותר סלחנות לטעויות רכיבה, אולי לא, אבל הם בוודאי לא סולחים לטעויות תחזוקה. לא יעזרו לנו כל הבקרות והאלקטרוניקה מפני שאם המכונה שלנו נכשלת תוך כדי רכיבה יש לנו סיכוי סביר לפגוש את הבחור עם החרמש, והפעם ביום יותר מוצלח מבחינתו ופחות מבחינתנו.
מכונאי, עבורי, הוא אדם שאני מפקיד את חיי בידיו, זה חשוב במכונית אבל משמעותי פי אלף באופנוע. למזלי התברכתי בנדב שחם, שהוא חבר אישי שנחשב לאחד המכונאים הטובים בארץ, בוודאי בכל הקשור לאופנועי ב.מ.וו.
האיש הכשיר את 66 שלי תוך יומיים וגם הכין אותי ל"הפתעות" שעלולות להתגלות במהלך ימי הרכיבה הראשונים. ואכן, בתוך זמן קצר וככל שהביטחון שלי התחזק ומהירויות הנסיעה עלו – חשתי שהבלמים הקדמיים "לא מספקים את הסחורה". האמת היא שאין דבר מפחיד יותר מן התחושה של ידית בלמים שכמעט ונעצרת על הכידון אך האופנוע לא בולם. שבתי למוסך ושם גילינו שמחזירי השמן "מזיעים": הנוזל ההידראולי זולג ישירות אל ה"קאליפרים", וזאת תוצאה צפויה של התייבשות לאחר עמידה ממושכת ללא תנועה. כעבור כמה שעות עבודה, שבהן נשלפו כלים כמותם לא ראיתי מעולם – הוחלפו מחזירי השמן והנוזל ההידראולי והבלמים שבו למצבם המקורי.
