דף הבית » לא בכל יום אתה נשאר כיתה

לא בכל יום אתה נשאר כיתה

by michel2022

עם תשעה ציונים שליליים ואפילו 0 אחד בתעודה, מחליטים במערכת החינוך להשאיר את מישל דור כיתה. עכשיו הוא סוגר חשבונות עם החלטות שעשו הוריו לפני 25 שנה ומסביר שכדאי להקשיב לילדים ולבדוק אם הבקשות המוזרות שלהם באמת כל כך לא הגיוניות

כשראיתי בזווית עיני את כותרת כתבתה של מלי גרין, "לא בכל יום מקפיצים את הבת שלך כיתה" ידי נקמצו לאגרופים ונאלצתי להפסיק את עריכת כתבת הוידיאו שלי. הרצתי חיפוש במנוע הרגשות שלי ומיד קיבלתי את התשובה: "קינאה". הסיבה הפשוטה הייתה גלגול אחורה של עשרים וחמש שנה, כאשר גב' כהן המחנכת לוחשת לי לפני חלוקת התעודות: "נשארת כיתה".

 

 

האמת? הגיע לי. הייתי בכיתה י' והיו לי לא פחות מתשעה ציונים שליליים (כולל 0 אחד בשרטוט). לא בילית תקופה ארוכה בין כתלי בית הספר בגלל שצילמו אצלנו בבית סרט קולנוע (פצעי בגרות 80 – לא מומלץ), מה שאומר שהילד שתה, עישן ועשה דברים שלא אמורים לעשות בגילו. בטח לא מהבוקר ועד הערב.

 

 

"לפחות יהיה לך מקצוע"

לאחר שקיבלתי את המסמך שלא היה ראוי להיקרא "תעודה", הגעתי הביתה – שם היה חסר האב שלא רק שלא ידע מילה אחת בעברית, אלא שאת רוב חייו בילה בעסקיו בגרמניה, והקשר המשפחתי הסתכם ב"שלום שלום". להגנתו אפשר להגיד כי הוא היה פליט שואה שאיבד שבעה אחים ואחיות, כך שלא היה שמץ של סיכוי שיצליח לתפקד כאב. האמת שכמות המילים שנכתבו עד כה הן יותר ממה ששוחחנו אני והוא כל חיינו עד שמת בגיל 68 כשאני בן 26.

 

 

אמא מצד שני, נורא השתדלה, ואכן הצליחה להכניס אותי לתיכון הכי יוקרתי באותה תקופה. אישית, אני בטוח שהיא שילמה מתחת לשולחן למישהו לא מעט כדי שהבן הדביל שלה עם התעודה המזעזעת בממוצע 70 יתקבל למגמת חשמל.

 

"רציתי מחשבים", נאנחה באידיש. "אבל התעודה שלך באמת מחורבנת מדי. ב'אורט' יהיה לך לפחות מקצוע וזה מה שחשוב". וכאן הסיבה שאני כותב את הטור הזה: ההחלטה הנמרצת של האימא הנכבדה שהבן שלה ילמד חשמל, זללה לי שנה מהחיים, ואין יום שעובר שאני תוהה מה היה קורה לו הייתי נלחם בה כשהגעתי הביתה עם תשעת השליליים שלי.

 

 

ראשית, להישאר כיתה זו חוויה שמשאירה צלקות לכל החיים – אתה נכנס לכיתה של ילדים קטנים ממך שלמדו מתחתיך, בחלקם גם חבטת או הרעמת בקולך כי היית גדול יותר, ומאותה שנייה שאתה בכיתה – אתה סוחב את תדמית הלוזר, הדביל, האפס – שצריכים ללמד אותו את הכל בפעם השנייה.

 

 

"תישאר כיתה ותרצה את העונש"

למה אני כועס, אתם שואלים? אז שנייה לפני שאתם מטקבקים ש"מגיע לך" – חשוב שתדעו שהייתה לי אופציה להמשיך לכיתה י"א בתיכון "אנקורי" – שם למדו לא מעט מחברי. "אתה לא הולך לשום אקסטרני", זעמה אמא. אתה תישאר כיתה ותרצה את העונש שלך", אמרה וסגרה את העניין. אבא בשיחת טלפון מברלין, גיבה אותה וחזר לענייניו.

 

 

הזעם חילחל בי: לא רק שלא הלכתי לתיכון המקומי עם כל השיכבה שלי ונאלצתי לנסוע לתל אביב כל יום ולהתעסק עם שקעים ולוחות חשמל שכלל לא עניינו אותי, כעת אני נתקל בחומת סירוב אימתנית להמשיך לאקסטרני – והולך להיכנס לסיוט של החיים שלי בשידור חוזר של כיתה י"א.

 

אודה כי הלימודים היו חוויה לא נעימה כלל וכלל. אמנם עם הזמן הסתגלו אלי בני כיתתי, וכשהכיתה המקורית שלי הלכה לצבא, שיחררתי אנחת רווחה ושמחתי שלא אתקל במבטיהם המזלזלים במסדרונות בית הספר. אבל בסופו של דבר סיימתי את הלימודים עם תעודה סבירה וכיום אני מסוגל לתקן כל בעיה חשמלית בבית. מהבחינה האישית, אני עדיין לא סולח להורי שהכריחו אותי להישאר כיתה.

 

 

"אתה חלש בתורה"

המשכתי את חיי בצבא ללא כל בעיות, ומשם המשכתי לארצות הברית ללמוד ולהטיס אווירונים. הייתי בין העננים כמה שנים, וכשאבא מת, חזרתי ארצה והקמתי כאן בית עם מלכה שלי, שהביאה לי שלושה צאצאים.

 

למרבה המזל חלוקת הגנים היא כזו שאף אחד מהילדים לא ירש את יכולות הלמידה הקלוקלות של אבא מישל, והתעודות של כולם ללא כל דופי. כשמלכה מתרעמת על ציון לא מושלם או הערה של המורה – עוברת בי צמרמורת, וכשאני מגיע לימי הורים ושומע את המורה אומרת: "אמנם השתפרת באנגלית, יונתן (הוא בן תשע וחצי), אבל אתה חלש בתורה" – אני חוטף את הג'נענע.

 

נכון, צריך להכניס אותם לתלם ואני מרכין ראש, אבל כשמלכה החלה לרשום אותם לאין ספור חוגים ושיעורים פרטיים, התפוצצתי: כאן אני מסיע את יובל (כבר בן 12) ל"אריקה לנדאו", שם יונתן בוכה על השיעורים שנתנה לו המורה הפרטית באנגלית, והיחידה שמוציאה ציונים מעולים מבלי להתאמץ זו ירדן בת ה-14, שבשבילה הלימודים זו הליכה בפארק.

 

המסקנה שלי היא שלכל ילד יש את היכולות והרצונות שלו, ואנו ההורים יכולים לעזור (ואני מודה שכל המאמצים של מלכה נושאים פרי), אבל יכולים גם להרוס – כפי שעשו לי הורי. אם אחד הילדים שלי היה צריך להישאר כיתה והיתה לו אלטרנטיבה כפי שהייתה לי – לא הייתי מהסס לשנייה לתת לו להחליט על הדרך בה הוא רוצה להמשיך. כמובן שאני מתייחס לילד שכבר מפעיל שיקול דעת נבון, ונמצא במסגרת שניתן להמשיך ללמוד בה ולא להישאר כיתה.

 

 

"רוצים את הכי טוב עבורם"

אני עוקר מהשורש את המחשבה ש"אנחנו רוצים רק את הכי טוב לילדים שלנו", מהסיבה שלא תמיד אנו צודקים בהחלטות השמרניות שלנו, או ההחלטות שהמסגרת הייתה מקבלת בברכה. רק השבוע פגשתי את כינרת שנלחמה בבן שלה שלא רצה לשרת ובסוף נכנעה לו – ואני אומר, למה להילחם?

 

יש דברים שנסכים ויש דברים שלא. למשל, הבקשה של ירדן לעשות קעקוע – סבבה, אבל בבקשה רק אחד ובגיל 16. רוצים לנסוע להודו? אסביר להם את הסכנות, אבל לא אמנע מהם לנסוע אם כל החברים נוסעים. ישנם נושאים שבעיני קורצים למלאך המוות ולכן לא אתן להם להוציא רישיון לאופנוע, אבל אקנה להם טרנטה כשיגיעו לגיל 17.

 

 

קטונתי ואני מודה שאני לא בעל תואר בחינוך ויש לי הרבה מה ללמוד. אני פועל לצערי תמיד מתוך רגש ולא מתוך הגיון – ובשביל זה אלוהים שלח לי את מלכה שמתקנת כל הזמן את השטויות שאני עושה.

 

מה שאני יודע בוודאות זה שהילדים שלנו לא תמיד מבינים מה הכי טוב עבורם, ולפעמים באים עם בקשות שבא לך לקפוץ מהגג כשאתה שומע אותן. אצלי החינוך הוא כזה ש"לא" של אבא הוא בלתי מתפשר, אבל מצד שני אני טוען שאם יש משהו שהילד חש שזה הולך לרסק אותו – תנו לו את מה שהוא מבקש – גם אם זה נוגד את כל מה שאתם מאמינים בו. האמינו לי שהוא יעריך את זה כל חייו.

 

 

ומה עלה בגורלי, אתם שואלים? אני הפכתי לעיתונאי ולא לחשמלאי, אפילו שהם מתחרזים וכעת אתם סובלים מהתוצאות…

סרטונים נוספים